מילפורד

את מילפורד אנחנו מסכמים: פוטנציאל מוחמץ.
זהו טרק באמצע “ארץ הפיורדים” הניו זילנדית. כ9 מטרים(!) של גשם בשנה יורדים באיזור הזה, אחד מהם ירד ספציפית עלינו (או לפחות כך הורגש). שלא יהיו אי הבנות: הנוף והמראות היו יפים ביותר גם בגשם, ואף חלק מהתופעות בהם צפינו קורות רק בימי גשם, אבל בכל זאת יחלנו ולו לכמה שעות חסד של שמיים נקיים כדי לחזות במלוא הדרה של הארץ הזו.
לא סתם הטרק הזה הוא בין המבוקשים ביותר. כשאנחנו רצינו להרשם אליו, שישה חודשים מראש, כיומיים אחרי שנפתחה ההרשמה כבר היה הכל תפוס. למזלנו מישהו ביטל והצלחנו להשתחל. רק 40 איש ביום מורשים להכנס, ואין אפשרות לעשות זאת עצמאית בלי תאום.
יום לפני הטרק:
כיוון שהספקנו את כל ההכנות, החלטנו לטייל קצת לאורך אגם טה-אנאו. לפני כן קפצנו למרכז המבקרים כדי להתעדכן בתחזית למחר, לצערנו נראה גרוע מהתחזית שהיתה יום לפני. דווקא היום מידי פעם בצבצה השמש והספקנו לתפוס את הקשת.

הנה כמה תמונות מהסיור:

עוד כבשים!

את זה צילמתי כי זה הזכיר לי סירטון אנימציה שראיתי

וזה התמונה מהסירטון

רקפת בשדה

אגמי המראה

יום הטרק הראשון:
קמים מוקדם בבוקר, ואורזים את תיקי הגב. בהמלצת מרכז המבקרים אנחנו מרפדים את תיק הגב בשקית ניילון עבה במיוחד (שקית לאשפת גינה) כך שכל תוכן התיק מוגן מים. השתדלנו אף לצמצם יותר את המשקל של התיקים מהטרק הקודם, ברמה של להעביר כמות מדודה של משחת הגנה משמש למיכלון קטן כדי לא לסחוב את כל הבקבוק (בדיעבד לא היינו צריכים בכלל). לשמחתנו יש כיריים בבקתות וזה חוסך לסחוב גזיה. את האוטו החנינו מאחורי המוטל, ותיק קטן עם החפצים היקרים יותר הפקדנו אצל בעלי המלון. משרד המבקרים נמצא כ800 מטר מהמוטל, אז אנחנו מעמיסים את התרמילים וצועדים לשם. בחוץ עדיין גשום. במרכז המבקרים אנו שוב בודקים את התחזית, אולי בכל זאת התמזל מזלנו ויש שינוי. אז יש שינו אבל לכיוון הלא נכון. כל סוגי האייקונים האפשריים – רוחות גשמים ושלג מופיעים על כל ימי הטרק. על לוח המודעות נכתב שעקב ביטול של הרגע האחרון התפנו 2 מקומות בטרק. זוג גרמנים צעיר (להלן הנס וגרטרוד) קופץ על המציאה ונרשם לטרק שיוצא עוד שעה בלי שום הכנות. ב12 מגיע האוטובוס שלוקח אותנו למזח הסירות.

הזדמנות אחרונה להתחרט

לאוטובוס עולים מטיילים נוספים רובם אף מבוגרים מאיתנו (הזקנים להלן). תחילת הטרק נמצאת במקום שהגישה אליו היא רק בסירות, ובאחת בצהריים אוספת אותנו סירת נוסעים גדולה שמשיטה אותנו לתחילת המסלול.

כל איזור הפיורדים הלח משופע ביתושים וזבובי חול עוקצניים. אז או שמורחים דוחה חרקים קצת מסריח או שמקפידים לא לעמוד יותר מידי זמן במקום אחד. אנחנו מגיעים לתחילת המסלול, טובלים את הנעליים בחומר חיטוי מיוחד כדי לא להעביר מזיקים לאיזור הזך הזה, ומייד מתחילים בתנועה.

היום הראשון קל יחסית. רק 6 ק”מ הליכה בשיפוע נוח מאוד. הגשם עדיין חלש יחסית וההליכה בתוך ג’ונגל מסוכך כך שאפשר לוותר גם על מעילי הגשם. הדרך היא לאורך נחל רחב שנקרא נחל קלינטון שמידי פעם ניתן להציץ בו דרך הצמחיה המאוד צפופה.

כך נראה רוב המסלול

מסלול צד לארץ הביצות

נהר הקלינטון. בערב עם הגשם כבר לא ראו את האבנים

עוד מבט על הנהר

הרים מתחבאים…

גשם או לא, הנוף בדרך ירוק ויפה ושופע מים ועד מהרה אנחנו מגיעים לביקתה. בבקתה אנחנו פוגשים אוסטרלים צעירים שהגיעו לפנינו והם כבר עלו על בגדי ים ויצאו לשחות בנהר. לא כל כך קר בחוץ למרות הגשם אבל מי הנהר קרים ביותר.
בכל בקתה יש ריינגר מקומי שמעדכן אותנו בנהלי המקום ומספק לנו תחזית עדכנית למחר: גשם עם מקבצים של גשם חזק יותר.
אנחנו תופסים מיטת קומתיים אחת, פורשים שק שינה והולכים לישון מוקדם יחסית כדי להתחיל למחרת מוקדם.
היום השני:
היום אנחנו כבר על ההתחלה לובשים עלינו מעיל גשם סיני שמותאם גם לכסות את תרמיל הגב. צבעו הכתום הזוהר מעלה חיוך בפיהם של המטיילים האחרים, והם מעירים לנו בנימוס שלפחות כך יהיה קל לאתר אותנו.

קל לזיהוי

היום כבר גשום הרבה יותר מאתמול אבל מידי פעם יש החלשות או הפוגה שמאפשרים לשלוף מצלמה ולצלם. היום כבר יש קטעים פתוחים יותר שמאפשרים לראות גם את הנוף הרחוק יותר, אבל כאמור העננות הסתירה הכל. וחבל, כי הנחל הנמוך מוקף בהרים תלולים שיוצרים חומות בגובה של קילומטר וחצי עד שניים מעליו. מורדות ההרים התלולים מאוד משופעים בנקיקי מים זורמים ומפלי ענק. למי שראה, הנוף מזכיר מאוד את כוכב פנדורה מהסרט אווטאר. הגשם הרב שיורד מגביר משמעותית את שפיעת המפלים ותורם לדרמטיות של הנוף.

כאן כבר היינו אמורים לראות את מעבר ההרים

כמויות אדירות של מים חורצים את ההרים מכל עבר

מעבר אחד מתוך עשרות מעברים אופיניים לטרק המילפורד

עוצרים למחסה ומנוחה ב”תחנת האוטובוס”

היום המסלול ארוך יותר – כ16 ק”מ וחצי ובסופו מעפיל כ300 מטר לעבר הבקתה השניה. מידי פעם הציפו נחלי מים את המסלול, אבל הנעליים שלנו הפתיעו לטובה ושמרו על רגלינו יבשות במעבר בהם. לשמחתנו פעם אחת במשך ההליכה הארוכה הזו הפסיק הגשם ממש ואף בצבצו קצת שמיים כחולים ואפשרו לנו כמה תמונות של נוף מרוחק יותר.

סוף סוף קצת התבהרות

נחלון מציף את המסלול

העליה בסוף מסלול שכבר היה די ארוך מאמצת קצת אבל בסוף מגיעים לבקתה קצת תשושים אבל די מרוצים. בחדר ההסבה המחומם מעבירים חוויות עם מטיילים אחרים (מסתבר שהנס וגרטרוד – השמות האמיתיים שמורים במערכת – היו בישראל) ומעבירים את הזמן במשחקים ובקריאת מגזינים מלפני 10 שנים.

מתמקמים בעלית הגג

מראה מהבקתה

סוליטר אמיתי. ברקע: הנס וגרטרוד

ב7 וחצי הריינג’רית מעדכנת אותנו: מחר יהיה הרבה הרבה גשם וגם רוחות חזקות במעבר ההרים. עלינו לצאת מוקדם לפני שהרוחות יגיעו לשיאם – כ120 קמ”ש. השלג לא יגיע ל”פאס” (מעבר ההרים) אבל צפוי ברד שם. להזכירכם: זה קיץ כאן!
הלילה קר יותר וקשה יותר לישון, אבל עדיין קמים מוקדם כפי שהוצע וב7 וחצי בבוקר יוצאים לדרך.
היום השלישי:
היום מצפה לנו טיפוס של 400 מטר ולאחריו ירידה תלולה יחסית של 1000 מטר. זה היה אמור להיות היום היפה ביותר בו עוברים צמחיה משתנה עקב הגובה ובמעבר ההרים – הפאס – לצפות בנוף של נהרות ופיורדים מלמעלה. אבל דווקא היום היה הקשה מכולם מבחינת מזג אויר. הגשם ירד בחוזקה כל היום ללא הפוגה או דעיכה כלל. מיעוט התמונות שלקחנו מעיד על כך שלא היו כמעט הזדמניות לצלם. מה גם שצריך לסוכך על המצלמה מהגשם העז.

צמחייה מגוונת בדרך לפאס

לא צריך לסחוב מים. יש מספיק לאורך המסלול

העליה לפאס היתה עוד יחסית סבירה ומוגנת מהרוח. אבל לקראת הפאס עצמו חטפנו את מלא העוצמה: רוחות שמפאת הקדמתינו היו “רק” כ80 קמ”ש וברד דוקר כסיכות שניתך עלינו בזווית ישרה. התיק הכבד ומעיל הרוח שפעל כמו מפרש בשילוב עם הרוח החזקה הקשו לשמור על שיווי המשקל. בסופו של דבר הצלחנו להגיע בשלום לפאס, אבל יותר מהמאמץ עצמו היה מאכזב מאוד לראות את הנוף לו ציפינו לוט בערפל.

לא רואים כלום 🙁

קצת אחרי הפאס ישנו מבנה מחסה, אליו נכנסנו כדי לנוח לקראת הירידה הארוכה. היה קצת משעשע לראות את האדים העולים מגופינו ומגופם של שאר המטיילים שחסו שם.
אחרי הפסקה קצרה יצאנו לדרך. הירידה התגלתה כהרבה יותר קשה מהעליה. בשלב הראשון נלחמנו ברוח וברד שהתחזקו קצת עד שירדנו מספיק כדי להיות מוסתרים. בשלב הבא, עקב הגשמים הכבדים, החלה זרימת מיים חזקה במאות נקיקים שחצו את המסלול. המסלול עצמו הפך לנחל שזרם לכל אורכו. בנוסף לכך, כל כמה מטרים התנקזו חלק מהנקיקים למפלים שירדו ממש על המסלול והיה קשה ואף קצת מסוכן לחצות אותם. קצב ההליכה שלנו ירד כמעט לאפס. לגשם רצוף יש עוד חיסרון: אי אפשר סתם לעצור לנוח אם אין מחסה, חייבים ללכת בלי הפסקה. בשלב מסויים מעברי המים היו כה עמוקים שגם הנעליים נכנעו ומים הציפו את הרגליים והעיבו על ההליכה. הגיד ברגל של רקפת החל להציק שוב ולי הברכיים זעקו לעזרה.

מפל על המסלול. בגרועים יותר חששנו להוציא את המצלמה

לקראת אמצע הירידה, המסלול עובר במקביל למפל מדורג עוצמתי במיוחד ובעזרת מדרגות עץ יורדים למטה כמעט לכל אורכו. זה היה מחזה ששווה בהחלט להוציא מצלמה מהשקית האטומה בשבילו.

מפל Roaring burn

קצת אחרי המפל הזה יש מחסה נוסף בו ניתן להשאיר את התרמילים וללכת כ45 דקות לראות את המפל הגבוה ביותר בניו זילנד. למותר לציין שהיינו כבר עייפים מידי, וגם ראינו מספיק מים לכל החיים מכדי לבזבז עוד שעה וחצי בגשם על מפל גבוה ככל שיהיה. אחרי כמה דקות מנוחה יצאנו שוב כדי לגמוא את השעתיים האחרונות עד לבקתה הגואלת. כשהגענו לשם גילינו שמצבנו עוד היה טוב יחסית לאחרים. המעילים הגנו על גופנו וגם התיקים שלנו היו יבשים. אחרים הגיעו ספוגי מים לחלוטין. והנס וגרטרוד שכאמור יצאו ללא הכנה, עשו את המסלול של היום בריצה כשהם קפואים מקור. הם אף הרטיבו את שקי השינה שלהם בדרך וישבו מתוסכלים מול האח בתקווה ליבש אותם. עכשיו כבר צחקו פחות על המעילים שלנו…
הזקנים מאחרים להגיע. כשהם מגיעים אנו מגלים שאחד מהם נפצע ואחת מהם שגם נפלה, ומסתבר שזה הטרק הראשון שלה בחיים, מאיימת לעשות פיגוע בחברה להגנת הסביבה שהגדירה את הטרק הזה כקל עד בינוני.
אנחנו קיווינו לשים את הנעלים ליד האח כדי שיתיבשו עד מחר אבל הרינג’ר הסכים להכניס רק בגדים שלגופינו ושום דבר שנוטף מים. הסיבה: אם יש יותר מדי דברים בפנים האדים גורמים ל100 אחוז לחות בחדר ואז שום דבר לא יתיבש. הגשם בחוץ מסרב להפסיק ולו לרגע. ב8 בערב הריינג’ר מעדכן את התחזית למחר על הלוח: עוד גשם.

יאמבה גשם

בנוסף הוא אומר לנו לא לצאת מחר בבוקר לפני שהוא יתן לנו אישור. אם הגשם ימשיך כך עד מחר, המשך המסלול יהיה מוצף ברמה שהופכת אותו לבלתי עביר. במקרה זה, או שמחכים יום נוסף (ואז גם נוצרת בעיה שאין מקומות שינה עקב הקבוצה הבאה שמגיעה) או שמסוק יפנה אותנו. אנחנו כמובן החזקנו אצבעות למסוק. אחרי העדכון אנחנו הולכים לישון מוקדם. הגשם מכה ללא הרף על גג הפלסטיק אבל אנחנו מספיק מותשים בכדי להרדם.
בשלוש בלילה אני מתעורר. מה שהעיר אותי זה השקט הבלתי צפוי. יש אלוהים, הגשם פסק.
היום הרביעי והאחרון:
אנחנו קמים מוקדם במיוחד כדי להיות מוכנים לצאת מייד אם יש אוקי מהריינג’ר. 10 דקות לפני שבע מגיע הרינג’ר וכצפוי יש אוקי. גם אם יתחיל שוב הגשם, לוקח זמן עד שהכמות מצטברת לכדי הצפה ואם נצא מייד אנחנו בטוחים. ב7 היינו כבר בדרך. הנעליים לא יבשו כלל והגרביים נרטבו מייד, אבל אחרי כמה מאות מטר הרגל כבר התחממה ופחות הרגשנו את זה.

אין גשם! יוצאים לדרך

גם האחרים במצב רוח טוב ומציעים לצלם אותנו

היום יש לנו כ18 וחצי קילומטר – המסלול הארוך ביותר בטרק – אבל התוואי כמעט מישורי. אומנם השמיים עדיין מעוננים מידי מכדי להציע נוף משופר, אבל האויר היבש מרומם את רוחנו ובלב עולץ אנחנו גומאים את המסלול. היום אפשר לצלם יותר תמונות וקשה לבחור מה לשים. לנחלים ומפלים שראינו עד כה מצטרף הפיורד לאורכו אנו מסיימים את המסלול. למרות התחזית לאורך המסלול היו רק טיפטופים קלים פה ושם והשאר היה יבש.

פנורמה לפני שירד הגשם

הרבה הרבה הרבה מים

אחרי מפולת שהיתה כאן, במקום לפנות את העצים, סללו מעליהם

עצים בערפל

עוד גשר שנכנע לטבע

הנהר לאורכו אנו הולכים

אנחנו עברנו מעל הגשר

לאוסטרלים היו רעיונות אחרים

כאלו יש לא מעט לאורך המסלול

מגיעים אל הפיורד

ה”מיילסטון” האחרון! עוד חצי מייל לסיום

נסיון אחרון לתפוס את ההרים המושלגים

סוף המסלול!

גם בסיום המסלול התמזל מזלנו להגיע מספיק מוקדם כדי לתפוס את הסירה הראשונה. זה שייט קצר למקום שנקרא מילפורד סאונד – הנקודה ממנה יוצאים שיוטי תיירות בין הפיורדים של איזור המילפורד. שם מפגין הנס בקיאות צברית כשהוא מברך אותנו ב”טוב יאללא ביי”. עוד פאנורמה אחת לסיום ותופסים גם את האוטובוס המוקדם חזרה לטה-אנאו.

מילפורד סאונד

מגיעים לטה-אנאו. עוד 800 מטר ארוכים מאוד עם תיקים על הגב והגענו למלון.
אח! אין כמו מקלחת חמה!!!