רגלים שלוקות ושאר ציפורים.

ב8 בבוקר עזבנו את וויטיאנגה לכיוון Hot water beach. ישנה אמרה שכל קיווי אמיתי חייב לפחות פעם אחת בחייו לחפור בחול בהוט ווטר ביץ’, ואנחנו החלטנו כמובן לקיים גם את המצווה הזו.
הדרך לשם יפה מאוד. במושגים של ניו זילנד היא נחשבת אוטוסטרדה, שזה מקביל אצלנו לכביש שעולה לבית אורן.

לאחר כחצי שעה אנו מגיעים למקום. הוט ווטר ביץ’ הוא חוף עם תופעת טבע מעניינת. כאשר הים נסוג עם השפל, עולים מים חמים מהאדמה אל פני החול. את התופעה הזו מנצלים הקיווים כדי לחפור בור בחול ולייצר מעיין ג’קוזי קטן וחמים לשכשך בו, גם אם מי הים עצמו קפואים.
למקום חייבים להגיע רק בסמוך לשפל, אחרת הים מציף את האיזור. אנחנו הגענו מוקדם, כשעתיים לפני שיא השפל, שכרנו את חפירה, ויצאנו לחפור. במקום היו כבר חופרים רבים, אז מצאנו פינה והתחלנו גם. לפני שהספקנו הרבה עברו זוג קיווים מבוגרים והסביר לנו הזרים ש”לא חופרים סתם. צריך ללכת יחף על החוף ולחוש ברגליים איפה יש מוקד חום” הם אף סייעו לנו למצוא מקום שהיה די קרוב לשפת המים, כי השאר היה כבר די תפוס. החיסרון באיזור כזה שמידי פעם מי הים עולים ומחריבים את מה שכבר חפרנו. “אל תדאגו” אמר הקיווי “מי הים מצננים קצת את המיים החמים, ותאמינו לי שאתם רוצים את זה” אז התחלנו לחפור ולחפור והים הורס וממשיכים לחפור.

בנתיים הים מתרחק עם המשך השפל ומפסיק להפריע לחפירה אבל אז כשכבר יש לנו בור נאה לשבת בו אנו מבינים למה הקיווי התכוון: המיים פשוט רותחים, ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו קופצים ומדלגים החוצה בבהלה כדי לא לספוג כוויות. נו טוב, לפחות חווית החפירה בצוותא היתה משעשעת ומהנה.
היעד הבא – העיירה רוטורואה – נמצא 220 ק”מ ממקומנו ובכבישים ניו זילנדים זה רחוק למדי, אז אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך בתקווה שעוד נספיק אטרקציה אחת לפני שנגיע. היום הוא יום חג המולד ובמושגים מקומיים זה כמעט כמו יום כיפור. האטרקציה שתכננו סגורה להיום (היום היחיד בשנה) ואנחנו ממשיכים למלון ומחליטים במקום זאת לטייל ברחבי העיירה שיפה לא פחות מוויטיאנגה. הפקידה במלון ממליצה על מסלול הליכה סביב החוף, ויחד עם השקט של העיירה הכמעט נטושה לרגל חג המולד עשינו סיבוב נחמד של כ5 ק”מ והתמונות לפניכם:

פינת האנקדוטה היומית:
בסיום היום קנינו מנה של פלאפל מקומי באחת המסעדות הבודדות שהיו פתוחות. בכניסה למסעדה עמד שחף ובחן אותנו בעיון. קיבלנו את המנה ויצאנו לחפש מקום לשבת בשמש הערב הנעימה. השחף – להלן סטיבן (Sea-Gull)- עקב אחרינו לשם, וכשהתישבנו לאכול עשה קולות של אני רעב. אנחנו התעלמנו ממנו. מידי פעם נחתו שחפים אחרים, אבל סטיבן הוא מאוד טריטוריאלי והניס את כולם בקולות זועמים. בנתיים נחתה לידינו ציפור דרור – להלן דרור – שהיה אמיץ יותר והתקרב יותר. על זאת זיכינו אותו בפרור לחם. דרור קרא לשני חברים נוספים והם ישבו בסבלנות על משענת הספסל ממש קרוב לרקפת. סטיבן היה מאוד כעוס אבל משום מה מול הדרורים הוא לא היה כזה אמיץ. ריחמנו עליו וזרקנו לו פירור. זו מסתבר היתה טעות חמורה. מייד נחתו 10 שחפים נוספים בצרחות תובעניות וסטיבן האומלל רץ הלוך ושוב בנסיון שוא לגרש את כולם. שלשת הדרורים הממזריים נצלו את הסחת הדעת הזו כדי לעוט על הפיתה בידה של רקפת. מרוב הפתעה רקפת קפצה וחלקי סלט וכדורי פלאפל נפלו על הרצפה לרגלינו. זה בתורו גרם לעוד כ50 שחפים לצוץ יש מאיין ולנחות לרגלינו בהמולה גדולה ומטורפת.
רקפת ואני בהיותינו מספיק זקנים לזכור סרטים של היצ’קוק ברחנו כל עוד רוחינו בנו ולכן לצערנו דווקא את זה לא צילמנו.